חדש על המדף

כשנשאל פעם ברדיו הרב עדין אבן ישראל שטיינזלץ, מיהו ולאיזה מחנה דתי ופוליטי הוא שייך, ענה:

"או שאני גדול מכדי להיכנס לקופסאות הללו, או שאני קטן מדי ונופל בין החריצים. תשפטי את, אבל להכניס אותי לקופסה – לא תצליחי".

הוא היה מבאר התלמוד וחתן פרס ישראל, רב ופרשן, אינטלקטואל והוגה דעות, אך מעבר לכל אלה היה אדם רב-פנים ומלא קסם. חוכמה ופשטות, פיקחות בהירה ואופטימיות רומנטית, דתיות סוחפת וחוש הומור חד, אמונה עמוקה וסקרנות לאין-קץ – כל אלה דרו בכפיפה אחת באדם זה.

בסיפור טוב מתחיל מהאמצע פותח תלמידו של הרב, יואל שפיץ, צוהר לעולם הפנימי והלא מוכר של אחת הדמויות המרתקות שהתהלכו אי-פעם בנוף התרבותי הישראלי. כמי שנפגש עם הרב שטיינזלץ כנער וליווה אותו לאורך שנים כאדם בוגר, מיטיב שפיץ לתווך לקהל הרחב את המפגשים, העצות ושיחות הנפש שזכה להם.

תובנות משנות חיים נפרשות בשלל הסיפורים שבספר בגילוי לב, בכנות ובחיוך, ומאפשרות גם לאלה שלא הכירו את הרב שטיינזלץ ליהנות מחוכמתו ומאישיותו.

היצירתיות האסתטית היא ביטוי חשוב של הרוח האנושית, והמגע בינה לבין הדתיות והלאומיות מרתק ומרשים כאחד. חיבור זה עוסק במגמות אסתטיות בהגות הציונית הדתית. הוא נע בצירים אחדים. ציר אחד הוא תמטי: החיבור מציג תנודה מניתוח תפיסות פילוסופיות לניתוח יצירות ספרותיות שנכתבו בידי סופרי התנועה. ציר שני הוא כרונולוגי: החיבור פותח בתפיסות ציוניות דתיות שהתנסחו בתקופת הכינון של התנועה וממשיך בניתוח היצירתיות האסתטית בשנים האחרונות. ציר שלישי הוא דיסציפלינרי: החיבור נע מהפילוסופי לחברתי, ומשקף את הלך הרוח האסתטי בציונות הדתית לאורך שנות קיומה. 

הגיבורים המרכזיים בדרמה של כל הגירה הם המהגרים והמהגרות, דמויות בשר ודם, אלא שלא אחת דווקא הם מובלעים בהכללות מחקר שונות, מוצגים בספרי ההיסטוריה כחלק מגלי ההגירה ולפעמים אפילו נשכחים.
ארץ מקלט עוסק בהגירה לארץ ישראל בשנים 1927-1919 , בתקופת העלייה השלישית והעלייה הרביעית, אך אין הוא מתמקד בהגעת המהגרים לארץ ישראל, בקליטתם ובתרומתם ליישוב היהודי באותן השנים, אלא בשלבים הראשונים של תהליך ההגירה: בהתחבטויות שלהם אם להגר, מתי ולאן, בהתמודדותם עם המערכות המנהלתיות, בטלטוליהם בדרכים, ולבסוף — בהגעתם לארץ ישראל, לחוף יפו או חיפה. סיפוריהם האישיים של המהגרים היחידים הם מוקדו של ספר זה: הפליטים והפליטות מאוקראינה, מתימן ומאורמיה, ניצולי הפוגרומים והפרעות, בנים בלי בית, יתומים ואלמנות, נשים שנאנסו, פגועי הנפש; יהודים מן השורה, פולנים פושטי רגל שמטה לחמם נשבר, שורדי הרעב הכבד ברוסיה בתקופת לנין ובתקופת סטלין, ניצולי היבסקציה הבולשביקית; היהודים שבשולי החברה — אנשי המוסר הירוד, הגנבים, היצאניות, בעלי אשרות הכניסה המזויפות או חולי הנפש שחמקו מעינם הפקוחה של הרופאים. הם, במסעם המפרך — מי שסבלו באנייה ומי שחלו בדרך, מי שעוכבו בדרכם או נשלחו בחזרה, מי שמזוודתו נפרצה או נגנבה — הם, שעל פי רוב לא זכו להיכנס לספרי ההיסטוריה, אפילו לא כהערת שוליים, הם בלִבו של ספר זה. דרמת הגירה זו, שעלילתה רצופה עליות ומורדות, תקוות והצלחות גדולות, משברים ואכזבות מרות, היא חלק חשוב בתולדות היישוב היהודי בארץ ישראל ובהיסטוריוגרפיה של הגירת היהודים במחצית הראשונה של המאה ה־ 20 . 

אם לקחתם לידיכם את הספר הזה, אתם כנראה מדברים עברית, וזה לא מובן מאליו.

מדוע אנחנו מדברים כיום עברית, ולא יידיש, ערבית, לאדינו או כל שפה אחרת שבה דיברו הסבים שלנו?
למה כתבו יהודי ספרד ספרי קודש בערבית אך שירה — בעברית?
מדוע המשיכו יהודי הבלקן לדבר לאדינו מאות שנים אחרי שעזבו את ספרד?
איך הפכה היידיש לשפת האֵם של רוב יהודי העולם?
באיזו שפה חשב הרצל שידברו במדינת היהודים?

בספרם המרתק דנים עשהאל אבלמן וחנוך גמליאל בשאלות אלה ורבות אחרות. הם מתארים את מערכת היחסים הענפה בין חיי עַם ישראל ובין הלשונות שבהן דיבר וכתב, למן ימי המקרא, דרך גלגולי הגלויות, ועד חזרתה של העברית אל בימת ההיסטוריה כמנצחת.
 

עם התרחבות השימוש במדיה דיגיטלית, אלגוריתמים תופסים מקום מרכזי בקבלת ההחלטות שלנו. מנועי המלצות באמזון ובנטפליקס, יישומוני ניווט, אתרי היכרויות – כל אלה מתיימרים לדעת טוב מאיתנו מה אנחנו צריכים, אוהבים או רוצים.
ואולם, ידע אלגוריתמי מתאר רק את מה שהוא יכול לשלוט בו. הוא מבקש להכיר בני אדם, אך גם מבקש שבני האדם יהיו שקופים וצפויים ככל האפשר, ובכך תורם לעיצובם ככאלה. חושבים בשבילך פורשׂ לפנינו תמונת-מציאות שבה לאט, אך בהתמדה, אלגוריתמים דוחקים את רגלינו מהכרעות הנוגעות לחיינו הן במישור האישי הן במישור החברתי-כלכלי – ולמעשה מפקיעים החלטות מהמרחב הפוליטי שלנו.
את האלגוריתמים אל לנו להבין במונחים טכניים בלבד. תחת זאת, עלינו לחשוף את ההנחות העומדות בתשתית פעולתם – וביסוד מחשבתם של האנשים והמוסדות שהוגים, מפתחים ומיישמים אותם – ולהתחקות אחר האופן שבו הם עונים על השאלה "מָהם בני אדם?"

דפני אסף ז"ל, אמא של דורון אסף, חיילת צעירה מקיבוץ מעגן מיכאל שהתאבדה בינואר 2007, ופרופ' יוסי לוי בלז, פסיכולוג קליני ומומחה בתחום מניעת האובדנות, יצאו למסע אישי, חברתי, תרבותי ואנושי, שבמרכזו ניסיון לברר את שורשי הכאב הנפשי ואת הסיבות המובילות אדם להחלטה להתאבד.

במסעם פגשו שורה של אנשי רוח, מדע ודעת, בהם הפסיכיאטר וחוקר המוח יורם יובל, ההיסטוריון יובל נח הררי, הפילוסוף אסא כשר, האנתרופולוג דניאל נוה, היזמית עדי אלטושלר, ועוד רבים וטובות. כל מפגש הוליד שיחה מעמיקה מפרספקטיבה ייחודית על פשרו של הכאב הנפשי ועל האפשרויות להתמודד איתו. יחדיו, מצטרפות השיחות למסמך רב ממדי, השופך אור על תופעת האובדנות ועל הדרכים למניעתה.

עבודת הכפרה והטהרה במשכן ביום הכיפורים מתוארת באופן מפורט בספר ויקרא פרק טז. סדר העבודה התפרש בהרחבה במקורות יהודיים מימי הבית השני, בספרות חז”ל ובסדרי העבודה הקדומים שנתחברו על ידי הפייטנים לצורך אמירתם בתפילה. עיון במקורות השונים מלמד על הבדלים משמעותיים באשר לאופן בו התפרשה הפרשה בכל אחד מהם. במוקדו של חיבור זה עומדת ספרות התנאים וברקע השאלות שהעלה יעקב זוסמן ביחס לתולדות ההלכה בכלל: “כיצד היא צמחה? מה היו שלבי התפתחותה? מה עבר עליה מן המקרא ועד לגיבושה הסופי בספרות התנאים?”.

ספר זה משרטט את דרכי התגבשותה של עבודת הכהן הגדול בספרות התנאית, מהמקרא, דרך מקורות קדם תנאיים ועד בית המדרש התנאי בדור יבנה ואושא. הספר מתמקד באבני הבניין של סדר העבודה כפי שהוא מופיע לפנינו במשנה ובמקורות תנאיים נוספים, וחושף את התהליכים הפרשניים, השיקולים הטקסטואליים והחוץ־טקסטואליים ואת המסורות מימי הבית השני שהובילו את החכמים לעצב את העבודה ואת מטרתה.

הרב יוסף צבי קרליבך הי"ד (1942-1883) היה מחשובי הרבנים האורתודוקסים בגרמניה בדור האחרון שלפני השואה ושימש באחרית ימיו כרבהּ הראשי של המבורג. לאחר ליל הבדולח הוא היה למעשה לרב האורתודוקסי האחרון שכיהן בגרמניה הנאצית, עד גירושו ל"מזרח" והירצחו. אישיותו ודמותו התבלטו בפועלו הציבורי, בהגותו, וכן בהתמודדותו כרב וכמנהיג ציבור עם התקופה הנוראה ביותר בתולדות העם היהודי.

דמותו של הרב קרליבך מייצגת במידה רבה את הדור האחרון של היהדות האורתודוקסית בגרמניה, בפרט את השכבה הרבנית האינטלקטואלית שצמחה שם. דור זה של רבנים פעל בסיומו של תהליך שנמשך יותר ממאה וחמישים שנים , מאז ימי משה מנדלסון (1786-1729) ורש"ר הירש (1888-1800) - ופיתח גישה המגשרת בין התרבות האירופית לבין היהדות הלמדנית והעממית של מזרח אירופה השכנה. גם הרב קרליבך היה שותף למפעל תרבותי מגשר זה - בפועלו, בהגותו ובהנהגת צאן מרעיתו. ספר זה - שהוא במידה רבה בעל אופי השוואתי - הוא עוד נדבך בחקר ההיסטוריה האינטלקטואלית של יהדות גרמניה בדורות האחרונים, עם דגש מיוחד, שמתבקש מאליו, על תקופת השלטון הנאצי.

האופן שבו התמודד הרב קרליבך עם מאורעות תקופתו מבטא לא רק את אישיותו המורכבת והייחודית, אלא גם שופך אור על מעורבותם האינטלקטואלית והרגשית העמוקה של רבני גרמניה, רובם ככולם, בתרבות שהולידה את המפלצת שלבסוף החריבה את קהילותיהם. על כן סיפורו של הרב קרליבך על היבטיו השונים , בפרט הפן האינטלקטואלי - מהווה מקרה בוחן המנהיר תקופה שלמה ואת הנפשות שפעלו בה.

רקמת חיינו עשויה חוטים דקים, כל חוט – סיפור.
מרוצת הימים איננה מניחה לנו, בדרך כלל, להתבונן בסיפורים הרבים השוזרים את יריעת המעש. 
לא תמיד אפשר לנו להבחין בסיפור, לחוש אותו, לעיין בו ולהפיק ממנו הנאה ותועלת, אף אם שלנו הוא. קשה עוד יותר לשתף בו אחרים, לצפות כי יקבלוהו ויאמצוהו – לא להם הוא.
בילקוט שלפניכם מובאים סיפורים - אישיים לכאורה - מיומנו של מחנך ותיק. 
המטרה והתקווה היא לעורר עניין, אך גם ובעיקר להסעיר לב ומחשבה ולהעניק כלים להתמודדות אישית עם אתגרי החינוך.

כמעט אף אחד לא רצה שפקיסטאן תהיה מדינה גרעינית. אבל יום אחד זה קרה. 
כמעט אף אחד לא רצה שצפון קוריאה תהיה מדינה גרעינית. אבל יום אחד זה קרה. 
כמעט אף אחד לא רוצה שאיראן תהיה מדינה גרעינית. אבל יום אחד... 
יום אחד נצטרך להתחיל לדבר על האפשרות שגם זה יקרה. נצטרך להתחיל לשאול מה על ישראל לעשות אם וכאשר איראן, ואולי גם טורקיה, סעודיה, מצרים, יתחמשו ביכולת גרעינית. 
הספר שנית לא תיפול הוא הזמנה לשיחה. הזמנה לשיחה על נושא שנדמה שרק מעטים רוצים לקיים, אבל אין ברירה אלא לקיים אותה. הוא הזמנה לשיחה על נושא שהוא בו זמנית גם מפחיד — וגם מרתק. למדינות העולם יש רק היסטוריה קצרה בצילה של פצצת הגרעין, אבל ההיסטוריון ישי פרס מוכיח, שגם מהיסטוריה קצרה, משברית ודרמטית, אפשר ללמוד לא מעט על מה שיקרה כאן ביום שבמזרח התיכון יהיו מדינות חמושות בפצצות גרעין.